גיוון לאומי, חברתי ותרבותי - הזדמנויות ואתגרים

ממשלה שתכיר בזכויות הלאומיות של הרוב היהודי והמיעוט הערבי פלסטיני, תקדם רב תרבותיות ורב לשוניות תצליח לקדם שלום אזורי, כך טענו חוקרים בכירים ביניהם פרופ' אמל ג'מאל, פרופ' אורן יפתחאל וד"ר מייסון ארשיד שלקחו חלק  בכנס מרכז מוסאוא בנושא  "גיוון תרבותי, לאומי ולשוני - בין המלחמה לבחירות"  שהתקיים ביום 03/05/2024 בחיפה.

פאנל הפתיחה של הכנס נוהל ע"י מנהל מרכז מוסאוא ג'עפר פרח שציין שזו פעם ראשונה באירוע כזה דואגים  לתרגום סימולטני בארבע שפות שונות -(ערבית, עברית, רוסית ואנגלית) , עשינו מאמצים כדי לדבר אחד עם השני ולהבין אחד את השני, כמו כן להכיר אחד את השני  במטרה להעביר מסרים לכל הנמצאים, ובתקווה שנהווה דוגמא למרחבים אזרחיים ופוליטיים, כמו הכנסת ועיריית חיפה ואפילו ארגוני חברה אזרחית שעוסקים בזכויות אדם וחיים משותפים. צריך להסדיר את היחסים הלאומיים, רב תרבותיים ורב לשוניים של האזרחים".

ד"ר מיסון ארשיד שחאדה -חוקרת ומרצה באוניברסיטת בר אילן והאוניברסיטה הפתוחה: התייחסה "לשני מושגים חשובים בהבנת היחסים בין יהודים וערבים, "מרחק חברתי| ו"זהות היברידית". כל אחד יושב כאן הוא בעל זהות היברידית, והסיבה לכך המפגש עם האחר והשונה, היחס לזהות נקבע מול האחר בהגדרה מי אנחנו ? איזה פעילויות יתאפשרו כתוצאה ממדיניות המדינה ?. המרחק החברתי במדינה אינו גזירה משמיים אך קיים צורך בהתערבות חיצונית".  היא ציינה שבהסכם ויצמן- פייסל שנחתם ב 1919 הוסכם שהגירת יהודים תהיה בצורה צפופה ומופרדת , וכך היה בהגירה הראשונה, יהודים הופרדו מערבים וזה המצב הנוכחי. במחאה על המהפכה המשפטית הערבים הואשמו כיושבים על הגדר וממתינים למה שיכול לקרות. למשל בהפגנות קפלן והמהפכה המשפטית לא יצאו הערבים לרחובות עם היהודים. ואם כרגע הערבים מזדהים מבחינה אנושית עם החזרת החטופים, הם לא נמצאים בהפגנות כי קיים ריחוק והפרדה בין ערבים ליהודים, הרגשת אי שייכות קיימת אפילו בערים המעורבות".

ד"ר ארשיד שחאדה, "העוינות עליה מדווחים המחקרים מאז 07/10/2023 היא תוצאה של תחושת הריחוק החברתי והזרות בין יהודים וערבים, עוד לפני המלחמה, ולא רק כתוצאה ממנה".  ארשיד ממליצה ליישם מדיניות מתוכננת וסיסטמטית לצמצום הריחוק החברתי ותחושת הזרות.

מחקר של ארשיד בחן את מדיניות הכרזת שמות רחובות ברחבי הארץ ובערים המעורבות. המסקנה שלה ש"מדיניות השמות היא פרמטר לרגישות של הקבוצה השולטת לשותפות של קבוצות אחרות במרחב הציבורי, ורמת הרצון של הקבוצה השולטת להתייחס לשייכות ולזהות ולהכרה להיסטוריה ולתרבות של האחר". 

ארשיד טוענת שההפרדה בדיור מאפשרת לממשל להחליט על עוצמת התגובות שלו על מה שמתחולל בתוך "הביצה" הערבית, ועל איכות ורמת השירותים החברתיים. כמו כן היא  מציעה הכרה בהיותם של הערבים מיעוט לאומי ילידי הארץ בעלי צרכים זהותיים לאומיים שהם חלק מהותי בשותפות ההדדית המכבדת. 

פרופ' אמל ג'מאל, חוקר באוניברסיטת תל אביב ציין שמאז המלחמה "ניתן להבחין בנסיגה משמעותית במרחבי הדיון הלגיטימיים ובטווח גבולותיהם. מתרחש תהליך של כרסום והטלת דופי בלגיטימיות הדיונית וחשיבותה כמרחב לייצוג דעות שונות. גבולות השיח נשחקים באמצעות שיח אחדות, המשרת תפיסה בלעדית המעניקה עדיפות ואף בלעדיות על האמת למי שמחזיקים במושכות השלטון. קיים תהליך מתמשך של השתלטות כוחות שמרניים, לאמנים פונדמנטליסטיים על מרחב הדיון השונים, הגורמים במכוון להצרת גבולות השיח הלגיטימי בזירות השיח השונות, כולל בכנסת, בתקשורת וברשתות החברתיות. רוחם של הוגי האבחנה הפשיסטית החדה בין ידיד לאויב השתלטה על המרחב הציבורי ומוסדות השלטון". פרופ' ג'מאל מוסיף: "המדינה אינה מעוניינת במודל החיפאי כמודל חיקוי לשותפות, המדינה גרמה לשסע בינה לבין החברה האזרחית,  במקום לבדוק את הצורך של האזרחים היא כפתה נהלים כדי לאחד תרבויות ולשסע את החברה הישראלית, ולכן יש להתאגד כדי ליצור שינוי".

פרופ' נורית אלפאסי ציינה כי "לצד הסכסוך הלאומי בין אזרחים ערבים ויהודים בישראל, קיים גם פער בין תפיסות העולם - של מערכת התכנון ושל המרחב הערבי שהובילה לעירוניות בלתי פורמאלית ביישובים הערבים. היא מציעה דגם תכנון משלב שיתייחס לייחודיות התרבותית של התכנון ביישובים הערבים וביישובים המעורבים". עוד הוסיפה" ישראל נמצאת במצב של סגרגציה, התפתלות מרחבית, התבדלות, התרחקות בגלל שאנשים רוצים לשמר תרבות, דת, חינוך וכו'. ריכוזים כאלה בדינמיקה של עצמם, לא רואים את האחר ואז מפתחים כלפיו רגשות שליליים, בהשוואה לאנשים הנמצאים בקו התפר למשל שהם הרבה יותר פתוחים". אלפסי מציעה פתרון:" ברגע שהמרחב הומוגני זה יצור תחושת קירוב ע"י חינוך, שילוט, נוכחות בכל המרחבים, חברה מעורבת צריכה להיות בכל המדינה ולא רק בערים המעורבות".

 פרופ' אורן יפתחאל, אוניברסיטת בן גוריון טען כי "המערכת התכנונית בישראל יצרה דפוסים ברורים של הפרדה אתנו מעמדית עמוקה. הפרדה מבנית וחוקית, שכמעט ואינה קיימת ברחבי העולם". 

יפתחאל טוען שהערים המעורבות מהוות מרחב יחסית פתוח, וחלקן גם דו לאומיות ורב תרבותיות.  הוא גורס כי החברה האזרחית היא התקווה המרכזית במאבק בין מרחב דמוקרטי לאפרטהייד. הם מקדמים שוויון זכויות, תכנון נאות, חלוקה מחדש של נכסי קרקע וצדק חלוקתי. הוא מוסיף"ישראל היא אתנוקרטיה, מדינה שתמשיך להיות מסוכסכת כל עוד תמשיך להיות סטטית, 68 ישובים חדשים ביהודה והשומרון להתיישבות יהודים, דבר שחובה לעצור ע"י החברה האזרחית. החברה האזרחית חייבת לייצר חזון שיתופי, ליצור אזורי מטרופולין , לשבור את הגבולות והמחיצות שהמדינה הניחה כמו מועצות אזוריות, ועדות קבלה ביישובים שקשה להיכנס אליהם, כפרים לא מוכרים, 100 אלף אזרחים בנגב חיים בלי מים וחשמל" ולסיכום הוא אומר:" אנחנו לא מחויבים למדינה אנו מחויבים כלפי עצמנו לפעול לשיתוף פעולה במגוון זהויות שונות".

איגור קמיניק, מנהל עמותת דור מוריה, הפועלת בקרב דוברי רוסית הדגיש כי ליוצאי מדינות ברית המועצות לשעבר יש זהות תרבותית ולשונית מיוחדת, ויש להכיר בהן ולאפשר את השימוש בזהויות תרבותיות ורב לשוניות. 

"אנו משתפים פעולה עם מרכז מוסאוא כבר יותר משלוש שנים, כנס זה חשוב לפיתוח חזון משותף, דוברי רוסית מחולקים למספר קטגוריות. גויים הם קומוניסטים ויהודים מצד האם אינם דתיים. יש מגוון דעות גם בקרב דוברי רוסית". עזבתי את אוקראינה ב-2016 כי הייתי נגד הממשלה. בשנה שעברה, העמותה שלנו ערכה שמונה מחקרים סוציולוגיים ועוד מספר סקרי מומחים. המטרה שלנו הייתה ללמוד על  פילוגים חברתיים בישראל. מצאנו מספר פלגים: ערבי-יהודי, חילוני-דתי, שמאלני-ימני, צברים- עולים חדשים וכו'. הגענו למסקנה שהרדיקליזם של החברה הישראלית היא עובדה ברורה. השסעים בין הקבוצות הולכים וגוברים ובמיוחד  אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שלאחר מכן, בתחילתה נראה שהיא אירוע מאחד, כעת  ניתן לראות שהיא גורם לפילוג פנימי. ישראל הקימה שני אשכולות אידיאולוגיים - ליברלים ושמרנים. אנו רואים חלוקה ברורה לשתי תמונות העולם הללו. ראינו זאת באוקראינה, שם ההתנגשות בין שני חזונות: פרו-אירופי ופרו-רוסי, הובילה לסכסוכים אזרחיים באוקראינה, ובהמשך גרמה  למלחמה. אנו רואים טראומות קולקטיביות פעילות באופן די פעיל בישראל באמצעות התקשורת והפוליטיקאים". 

אולגה בקושינסקי, עיתונאית ומנחת טלוויזיה: "המשותף בין  ההגירה הנוכחית דוברת הרוסית לציבור הערבי הרבה יותר ממה שנדמה. אנשים שהיגרו לאחרונה מרוסיה, מאוקראינה וממדינות אחרות של ברית המועצות הם ליברלים ובעלי אופקים אירופאים. רוב דוברי הרוסית לא הגיעו לישראל מסיבות ציוניות. רבים מהם אינם יהודים על פי ההלכה. הם עזבו את רוסיה או אוקראינה בגלל המלחמה, מאיום הכלא, רק בשל היותם מתנגדים למלחמה. היא שואלת:" מה מונע מהציבור הרוסי ליצור הערבים  קשר? העבר וההיסטוריה שלנו. סמלי הקומוניזם (הדגל האדום, הפטיש והמגל) , שחלק מהערבים מניף הוא בעייתי עבור חלק מהרוסים של היום המוחים נגד המלחמה. רוסיה אינה ידידה של ערביי ישראל. היא משתמשת בהם למטרות מאוד ספציפיות. כך זה נראה מהצד של אותם אנשים שרוצים להיות לידך וברצונם להילחם עמך למען עתיד טוב יותר. חשוב מאוד שכל הישראלים (ערבים, יהודים, צ'רקסים, דרוזים, אתיופים, רוסים) ימצאו זהות משותפת כישראלים תוך שמירה על תרבותם. אחרי שיצא חוק הלאום, כל כך כעסתי וכתבתי מכתב לנתניהו. הוא לא ענה לי, כמובן. אבל המכתב פורסם ב"הארץ". יש לנו אויבים משותפים בן-גביר וסמוטריץ'. הם מובילים את המדינה להרס. צר לי מאוד שהערבים לא הצטרפו להפגנות בקפלן נגד הממשלה  שקראו לבחירות דחופות. כי יש לפטר את הממשלה הזו לאלתר ולתמיד".

קישור לפאנל:
https://youtu.be/bmHv_dQCDvM?si=ckccOeqgpszx73rR