הדו"ח השנתי לממדי העוני והפערים החברתיים[1] שפורסם על ידי הביטוח הלאומי בדצמבר 2019, מעיד אולי יותר מכל על כשלונה המתמשך של המדינה בהתמודדות עם עוני. הסטטיסטיקות מדווחות אמנם על שיפור מסוים (גם אם קטן ביותר) בתחולת העוני לשנת 2018, אך זאת לצד נתונים המעידים למשל על עליה בחומרת העוני ובמספר הקשישים הסובלים מעוני. אלא שדו"ח העוני הרשמי של מדינת ישראל מספר למעשה סיפור חלקי בלבד לגבי ההיקף והמורכבות של העוני הקיים בה. הדו"ח אינו מביא למשל בחשבון את אוכלוסיית התושבים נטולי מעמד הקבע ולא את אוכלוסיית  הערבים הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים, אשר מהווים יחדיו כ-3.5% מתושבי המדינה, וחיים- רובם ככולם- מתחת לקו העוני. אפילו בניכוי העניים ביותר מן הסטטיסטיקות הרשמיות, עדיין נחשבת ישראל לאחת מהמדינות בעלות שיעור העוני הגבוה ביותר מבין המדינות המפותחות (OECD), עם שיעור עוני רשמי של כ- 16.8% ועם מדדי אי שיוויון ופערים חברתיים מהגבוהים בעולם. דו"ח העוני האלטרנטיבי[2] מעלה כי הנתונים אף חמורים בהרבה וכי שיעור העוני בישראל גבוה למעשה  ב־30% מזה המתועד בנתוני הביטוח הלאומי.

דוחות הביטוח הלאומי גם אינם חושפים לעולם את העובדה שלעוני ולפערים החברתיים בישראל אופי אתני מובהק, זאת על אף קיומם של פרסומים, חלקם רשמיים[3], אשר מעידים כי האוכלוסיות העניות והמופלות ביותר בישראל הן אלו הסובלות גם מהדרה, גזענות והזנחה- ערבים, חרדים, בני הקהילה האתיופית, יוצאי ברית המועצות והמזרחיים.[4]

בתחתית הסולם ממוקמת האוכלוסיה הערבית, שקרוב ל- 50% ממנה חי מתחת לקו העוני ו- 22% נוספים ממנה חי בקרבתו. למעשה, כ- 37% מסך המשפחות העניות במדינת ישראל הן ערביות ומעל ל- 80% מהרשויות המקומיות הערביות הן רשויות עניות (1-3 במדד הסוציואקונומי), שתושביהן סובלים, עדיין, ממחסור בנגישות לשירותים ולתחבורה ציבורית ומהיעדר הזדמנויות להשכלה ולתעסוקה שווה. התיקון לחוק האזרחות הגזעני^[5], אשר מפריד אלפי משפחות ערביות במדינה, מדרדר אותן למעשה באופן ישיר לעוני היות והוא מונע מהן- הלכה למעשה- את האפשרות להתפרנס בכבוד. במדינת ישראל בשנת 2020, שניים מכל שלושה ילדים ערביים ואחד מכל שני קשישים ערביים- הם עניים.[6] ניתוח תקציב המדינה אשר מתפרסם מידי שנה על ידי מרכז מוסאוא, מעיד בכל פעם מחדש על התקצוב החסר לחברה הערבית בכל סעיפי התקציב והוא משרטט תמונה חדה וברורה של אפליה שיטתית של 20% מאזרחי המדינה.[7]

לאור הנתונים הללו, תמוה מאוד כי אפילו החלטת הממשלה 922 לפיתוח הרשויות הערביות שהמדינה מתגאה בה תדיר, אינה כוללת כל התמקדות בעוני ולמעשה מתוקצבת בפחות משליש מהסכום הדרוש באמת לצמצום הפערים בין יהודים וערבים היום בישראל.

השקעתה החברתית של מדינת ישראל עומדת כיום על כ- 12% מהתוצר הלאומי ונחשבת לעלובה למדי ביחס להשקעה במדינות ה- OECD. מרבית המנגנונים למניעה ולצמצום העוני שפיתחה המדינה עד כה הם חלקיים בלבד, לעיתים אינם מותאמים למאפייני האוכלוסיות הזקוקות להם ובעיקר- רואים עדיין בעניים מי שפשוט טועים בהתנהלותם הכלכלית והפיננסית. הכישלון בפועל של מנגנונים אלו בצמצום היקף העוני והפערים מוכיח שוב, כי טיפול אמיתי בבעיות הללו מחייב מענים הוליסטיים ושורשיים ובראשם את הקמתה של רשות לאומית למאבק בעוני והשקעה ממשלתית רחבה, בעיקר בחינוך, בתשתיות פיזיות ובפיתוח תעסוקה.

מאבק אמיתי בעוני בחברה הערבית דורש את החלה של תכנית לאומית בסך של 200 מיליון שקלים, הקמה של קרן ממשלתית להלוואות למסורבי אשראי, העברת תקציבים ייעודיים בתחום הרווחה לרשויות המקומיות הערביות ועוד.

אלא שסדרי העדיפויות של המדינה, כך נראה, הם אחרים; כך למשל פורסם לאחרונה כי ההוצאה הממשלתית לילד בחינוך הממלכתי- דתי, גבוהה בכ- 30% מזו של ילד בחינוך החילוני וב- 65% מזו של ילד בחינוך הערבי[8] ואילו לפני כחודש, יצא משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים בהודעה על קיצוצים משמעותיים ועל פגיעה בשירותי הרווחה לאוכלוסיות החלשות ביותר, זאת בשל הקיפאון הפוליטי והעדר תקציב מדינה לשנת 2020[9].

במדינת ישראל, אשר כ- 2 מליון אנשים חיים בה כיום בעוני, העבירה הממשלה בשנת 2017 כ- 82 מיליארד ש"ח לטובת קצבאות למניעת עוני[10] ומולם, גם כ- 30 מיליארד ש"ח לטובת תחזוקתם השוטפת של 400 אלף האזרחים היהודים, החיים במפעל ההתנחלויות שבגדה.[11] זוהי, אם נרצה, תמצית הסוגיה כולה; האפליה העולה מן הנתונים הללו מחרידה והיא זועקת לשמיים. כל עוד ימשיכו ממשלות בישראל להעדיף את הכיבוש ואת טובת המתנחלים על פני השקעה בצמצום פערים ובאוכלוסיות החלשות וכל עוד תימשך מדיניות החקיקה הגזענית, המדירה והמפלה, אין כל סיבה להאמין שישראל תאבד אי פעם את מקומה המפוקפק בצמרת המדינות בעלות שיעורי העוני הגבוהים ביותר במדינות המפותחות.