מרכז מסואוא קורא לממשלה לישם את דוח ארגון Human Rights Watch בנושא תכנון ביישובים הערבים
מרכז מסואוא קורא לממשלה לישם את דוח ארגון זכויות האדם הבינלאומי Human Rights Watch שהתפרסם היום בנושא תכנון ביישובים הערבים. הארגון מבקר את מדיניות התכנון והדיור של הממשלה ביישובים הערבים. הארגון בחן שלושה אזורים בהם היישובים ג'סר אזרקא, עין מאהל וקלנסווה.
הארגון קבע דחיקתו של ג'סר א-זרקא מכל עבריו מעצימה את האתגרים הסוציו-אקונומיים עמם הוא מתמודד. בכפר אין אזור תעשיה, שירותי בריאות חירום, סניף דואר, בנק או כספומט המופעל על-ידי בנק, ויש בו רק אתרים ציבוריים ומתקני פנאי מעטים. בכפר חסרים תשתיות ושירותים בסיסיים.
הארגון הבינלאומי בחן חומרים ומידע וראיין אנשים שונים ברחבי הארץ. בין היתר נכתב בדוח "על-פי מרכז מוסאוא, לזכויות האזרחים הערבים הפלסטינים בישראל, שמושבו בחיפה, פחות מרבע מהתלמידים בכפר מסיימים תיכון ותוחלת החיים של תושביו נמוכה בעשרים שנה מהממוצע במדינה".
ארגון Human Rights Watch אמר כי מדיניות ממשלת ישראל התוחמת יישובים פלסטיניים ומגבילה את התפתחותם חורגת מגבולות הגדה המערבית ורצועת עזה וחלה גם על יישובים פלסטיניים בתוך ישראל. המדיניות מפלה יהודים אזרחי ישראל לטובה לעומת פלסטינים אזרחי ישראל, ומגבילה באופן קיצוני את גישתם של פלסטינים לאדמות לצורכי דיור שייתן מענה לגידול הטבעי באוכלוסייה.
עשרות שנים של הפקעת קרקעות ומדיניות תכנון מפלה, הביאו להגבלתם של אזרחים פלסטינים רבים ליישובים המאוכלסים בצפיפות, ללא שום שטח להתרחבות כמעט. בינתיים ממשלת ישראל דואגת לצמיחתם ולהתרחבותם של יישובים שכנים, שעיקר אוכלוסייתם יהודית, ואשר רבים מהם נבנו על חורבות כפרים פלסטינים שנהרסו בשנת 1948. בישובים יהודיים קטנים רבים קיימות גם ועדות קבלה החוסמות למעשה את גישתם של פלסטינים למגורים בתחומם.
לדברי אריק גולדשטיין, מנהל בפועל של חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "המדיניות הישראלית בשני צידי הקו הירוק מגבילה את הפלסטינים למרכזים מאוכלסים בצפיפות, תוך העמדת כמה שיותר קרקעות לרשות יישובים יהודיים. פרקטיקות אלה מוכרות היטב בכל הנוגע לגדה המערבית הכבושה, אך הרשויות הישראליות אוכפות פרקטיקות מפלות של ניהול קרקע גם בתוך ישראל".
מדינת ישראל שולטת במישרין ב-93% מהקרקעות שבשטחה, לרבות מזרח ירושלים הכבושה. אדמות מדינה אלה מנוהלות ומוקצות על-ידי סוכנות ממשלתית, רשות מקרקעי ישראל. כמעט מחצית מחברי הגוף המנהל אותה הם אנשי הקרן הקיימת לישראל, שתפקידה המפורש הוא לפתח ולהחכיר אדמות ליהודים ולא לשום קבוצה אחר באוכלוסייה. הקרן מחזיקה ב-13% אחוז מאדמות המדינה, והמדינה מחויבת להשתמש בקרקעות אלה "למען יישוב יהודים".
פלסטינים אזרחי ישראל מהווים 21 אחוז מאוכלוסיית המדינה, אולם ארגוני זכויות אדם ישראליים ופלסטיניים העריכו בשנת 2017 כי פחות משלושה אחוזים מכלל האדמות בישראל נמצאות בתחום השיפוט של יישובים פלסטיניים. רוב הפלסטינים בישראל גרים ביישובים אלה, אף שחלקם חיים ב"ערים מעורבות" כמו חיפה ועכו.
במסגרת הכנת הד"וח ארגון Human Rights Watch השווה בין יישובים פלסטיניים לבין יישובים שכנים, יהודיים או בעלי רוב יהודי, בשלושה מששת המחוזות בישראל. הארגון ראיין 25 אנשים, בהם כאלה הממלאים כיום או מילאו בעבר תפקידים רשמיים במועצות מקומיות, בעיריות ובמועצות תכנון אזוריות, וכן תושבים ומתכננים. ארגון Human Rights Watch אף ביקר בכל אחד מהיישובים ובחן רשומות קרקע ותצלומי אוויר. ארגון Human Rights Watch קיבל ממנהל התכנון הישראלי תגובה מהותית על ממצאיו.
החל משנת 1948 ובעשורים שלאחר מכן, הרשויות הישראליות השתלטו על מאות אלפי דונם של אדמות בבעלות פלסטינית. חלק גדול מהקרקע הוחרמה בין שנת 1949, שבה הכפיפה ישראל את רוב אזרחיה הפלסטינים לממשל צבאי, לשנת 1966, שבה הוסר ממשל זה. במהלך תקופה זו, הרשויות הישראליות כלאו את הפלסטינים בישראל בעשרות מובלעות והגבילו מאוד את תנועתם. הרשויות אף השתמשו בתקנות צבאיות שונות ובחוקים חדשים כדי להשתלט על אדמות שהיו בבעלותם של פלסטינים שהפכו לפליטים, או לאזרחי ישראל שנעקרו מבתיהם בתוך שטח המדינה. זאת, בין היתר באמצעות הכרזתן כ"נכסי נפקדים", השתלטות עליהן ובהמשך הסבתן לאדמות מדינה. לפי הערכת אחד היסטוריונים, מבין 370 היישובים היהודיים שהוקמו על-ידי ממשלת ישראל בין השנים 1948 ו-1953, 350 נבנו על אדמות שהוחרמו מפלסטינים.
מדיניות הקרקעות בשנים מאוחרות יותר לא ביטלה החרמת קרקעות שבוצעה בעבר, ובמקרים רבים אף הגבילה עוד יותר את הקרקע הזמינה לדיור לצורך מענה על הגידול באוכלוסייה. מאז 1948 הממשלה אישרה את הקמתם של יותר מ-900 "יישובים יהודיים" בישראל, אך אף לא יישוב אחד עבור פלסטינים. זאת למעט יישובים בודדים שהממשלה תכננה בנגב ובגליל בעיקר כדי לרכז בהם בדואים שחיו קודם בקהילות בדואיות שהיו פזורות ברחבי האזור.
בשנות השבעים, הרשויות הישראליות שילבו את היישובים הפלסטיניים במערכת התכנון הריכוזית של המדינה, אולם תהליכי התכנון לא הגדילו משמעותית את הקרקע הזמינה עבורם לצורך בנייה לדיור. הרשויות ייעדו חלקים גדולים משטחי היישובים הפלסטיניים לשימוש "חקלאי" או כשטחים "ירוקים" ואסרו לבנות בהם למגורים. בנוסף הן סללו כבישים וביצעו פרויקטים אחרים של תשתית באופן שמונע את התרחבותם. דו"ח שהוזמן על-ידי ממשלת ישראל בשנת 2003 מצא כי "יישובים ערביים רבים 'הוקפו' בשטחים כמו אזורי ביטחון, מועצות אזוריות יהודיות, גנים לאומיים ושמורות טבע, כבישים מהירים וכיוצא באלה, המונעים או הפוגעים באפשרות התרחבותם בעתיד".
הגבלות אלה יוצרות בעיות של צפיפות ומצוקת דיור ביישובים הפלסטיניים. לפי הערכה שמסר "המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי" הפועל בישראל לארגון Human Rights Watch, בין 15 ל-20 אחוזים מבתי המגורים ביישובים פלסטיניים הוקמו ללא היתרים. חלקם, משום שהבקשות שהגישו בעליהם להיתרים נדחו ואחרים לאחר שהבעלים לא הגישו בקשות מתוך ידיעה שהרשויות יידחו אותן בטענה שהן סותרות ייעודי קרקע קיימים. הארגון מעריך כי ל-60 עד 70 אלף בתים בישראל, להוציא ירושלים, נשקפת סכנה של הריסה מלאה. תיקון שהוכנס בשנת 2017 בחוק התכנון והבנייה הישראלי מ-1965, המכונה "חוק קמניץ", הביא להחמרה של האכיפה והענישה על עבירות בנייה. נכון לחודש יולי 2015, 97% מ-1,348 צווי ההריסה התקפים בישראל הוצאו למבנים ביישובים פלסטיניים.
לעומת זאת, במקרים שבחן ארגון Human Rights Watch, רשויות התכנון סיפקו ליישובים בעלי מאפיינים דומים שרוב אוכלוסייתם יהודית היתרים מספקים להקצאה וייעוד של קרקע כדי לאפשר את צמיחתם.
במענה לשאלות שהגיש ארגון Human Rights Watch למנהל התכנון הישראלי, בכירה במנהל חלקה על-כך שישראל תוחמת ומגבילה יישובים פלסטיניים. לדבריה, מנהל התכנון אישר או מכין כיום תוכניות אב ל-119 מתוך 132 היישובים הפלסטיניים בישראל. בהתבסס על תוכניות אלה, לדבריה, הרשויות אישרו בין השנים 2012 ו-2019 את הקמתן של 160,000 יחידות דיור באזורים אלה, ובכלל זה 42,000 בשנת 2019, והן "מסדירות אלפי יחידות דיור קיימות בפועל".
על אף שמאמצים אלה הובילו לפיתוח מסוים למגורים ביישובים מסוימים, חלק ניכר מהתוכניות טרם יושמו ופרויקטים רבים זקוקים עדיין לאישורים נוספים לצורך מימושם. עד היום, מאמצים אלה לא הביאו לשינוי משמעותי במציאות החיים ביישובים הפלסטיניים שהתפתחותם נחסמה.
החוק הישראלי מתיר ליישובים בנגב ובגליל, אזורים הכוללים שני שלישים מהאדמות בישראל, שבהם עד 400 משקי בית, לנהל ועדות קבלה. ועדות אלה מורשות לדחות מועמדים למגורים ביישוב משום ש"אינם מתאימים לחיי חברה בקהילה" או בשל "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי". סמכות זו מתירה למעשה את הדרתם של פלסטינים מיישובים יהודיים קטנים. בשנת 2014 העריך ארגון זכויות האדם עדאלה, שמושבו בחיפה, כי יישובים אלה מהווים 43% מכלל היישובים בישראל, אם כי שיעורם באוכלוסיית המדינה נמוך בהרבה. במחקר שנערך בשנת 2015 מצא יוסף ג'בארין, מרצה בטכניון, כי ברחבי ישראל ישנם יותר מ-900 יישובים יהודיים קטנים, ובכלל זה קיבוצים, הרשאים להגביל את הזכאות לגור בהם ושבהם לא חיים שום אזרחים פלסטינים.
בשנת 2008 תיעד ארגון Human Rights Watch מדיניות ונהלים ישראליים מפלים, שכפו על עשרות אלפי בדואים פלסטינים בדרום ישראל חיים ביישובים בלתי רשמיים "לא מוכרים", שבהם נשקפת לבתיהם סכנת הריסה מתמדת. בשנת 2010 תיעד Human Rights Watch תכנון מפלה בכפר פלסטיני ליד תל-אביב.
משפט זכויות האדם הבינלאומי אוסר על אפליה על רקע גזעי ואתני, מגנה "הפרדה גזעית", ומבטיח את הזכות לדיור הולם. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESR), שאותה אישררה ישראל, מחייבת מדינות להבטיח כי המדיניות והחקיקה שלהן מממשות בהדרגה את הזכות לדיור הולם - עבור כל מגזרי החברה. הגוף המופקד על פירוש האמנה אמר כי "אסור שההנאה מזכות זו... תוכפף לאפליה מכל סוג שהוא" וכי "הגברת הגישה של מגזרים חסרי קרקע או מרוששים לאדמות צריכה להוות מדיניות מרכזית".
כדי להתמודד עם מצוקת הדיור בקרב פלסטינים אזרחי ישראל ועם מורשת ההשתלטות על אדמות יישובים פלסטיניים, על הרשויות הישראליות לתת עדיפות לצורכי הגידול של יישובים אלה במסגרת תהליכי ייעוד קרקעות, להקצות להם אדמות מדינה ולהרחיבם, ולבטל את הפרצה בחוק המתירה אפליה באמצעות ועדות קבלה.
לדברי גולדשטיין, "מדיניות הקרקעות של ישראל מתייחסת ליישובים בתוך גבולות המדינה באורח בלתי שוויוני לחלוטין, בהתבסס על זהותם היהודית או הפלסטינית של תושביהם". "לאחר עשרות שנים של החרמת אדמותיהם, ישראל כולאת את הפלסטינים ביישובים צפופים, בעודה מאפשרת את פריחתם של יישובים יהודיים שכנים, המדירים אותם".
קישור לדוח המלא:
